גרטרודה קריצר

בתמונה: גרטרודה (אז בלום) בצעירותה 
 התמונה צולמה בתל אביב (1940)
הריאיון התקיים בשנת
2003
ריאיינה: טניה אקשטיין

 

הייתי בוינה פעמיים עוד לפני הפלישה הגרמנית, אבל הזכרונות שנשמרו אצלי ממנה הם מסתיו 1938. הייתי עדה לזוועה הזאת בעצמי. למרות שאני חיה בוינה כבר 50 שנה, אני עדיין יכולה לראות את כל זה בעיני רוחי.

 הייתי בדרכי הביתה מבית הספר 'שיף' עם אבי. כשעברנו בשוק 'כרמליט' ראינו את המורה לעבריתאשר בקורס שלו עוד הספקתי להיות פעמיים לפני שאסרו על כך - יושב על כיסא שהועמד בראש שולחן. האיש היה אפילפטי, וברור שהאנשים במדים בחרו בו בכוונה תחילה. הם קיצצו את זקנו במספריים, ולחייו שתתו דם בעוד הם מצלמים אותו, כנראה עבור 'דר שטירמר (העיתון האנטישמי), וצועקים: "תעשו עם האוזן שלו ככה, אחרי הכל אין להם אוזניים קטנות!" לאחר מכן הם כנראה הגדילו את האוזניים שלו (בצילום), ואז הוא הוצג ב'שטירמר' כיהודי המכוער. מי שראה דבר כזה פעם אחת לא ישכח זאת לעולם.

בסתיו 1938 כבר היו כל החנויות היהודיות סגורות. אחרי המלחמה לא רציתי לגור ברובע השני. מאוחר יותר התחרטתי על כך, כי כיום כשאני נמצאת ברובע בימי ששי או בכל יום אחר, ורואה שם כל כך הרבה יהודים דתיים, אני אוהבת את זה. כך או אחרת, זכרונותי מן הרובע השני הם איומים. מה שראיתי שם בשוק 'כרמליט' היה מזעזע. אי אפשר לתאר אפילו

כשבאו לדירתנו לקחת את אבי ב-10 בנובמבר 1938, למחרת ליל הפוגרום, אמי הייתה מוכנה לתת להם הכל, רק שלא ייקחו אותו איתם. "תעזבו את בעלי, תעזבו אותו כאן, אל תיקחו אותו!" אמא בכתה, אבל ללא הועיל. נדמה לי שלהורי היו הרבה ניירות ערך. היא נתנה להם אותם, והם גם תלשו את טבעת הנישואין שלה מאצבעה ולקחו את עגיליה. ואף על פי כן הם גם לקחו את אבי והתעללו בו. הוא חזר עשרה ימים מאוחר יותר. שערו, שהיה שחור לפני כן, הלבין כשלג.