בליל הבדולח, אבי ואני נאסרנו בדירתו ומייד נלקחנו משם. שמענו שאנשי האס-אה זרעו לאחר מכן הרס בדירה, אבל הבעלים החדשים שלה עצר אותם מלהמשיך מכיוון שהוא רצה את הדברים שלנו. הוא סילק החוצה את אמי. היא עזבה את הבית עם שתי מזוודות והלכה למשפחת מרקשטיין בבריגיטנאואר לנדה.  

אבי ואני היינו כלואים בינתיים במבנה בית הספר ברחוב קראיאן, שהיה בית הספר התיכון בו למדתי. בערב הם חילקו לנו מכתבים, מסומנים באותיות איי, בי, סי ודי. אבי קיבל 'די' ואני קיבלתי 'איי'. 'די' סימל 'דאכאו', אבל אנחנו לא ידענו זאת אז. יכולנו להחליף מעטפות בינינו בקלות, ושום דבר לא היה קורה לי כי אז הם עדיין היו משחררים נערים כמוני מתחת לגיל 17. 

החנות שלנו הוחרמה במסגרת ה'אריזציה', ואמי החלה במאמציה למצוא לנו דרך מילוט. ככל הנראה היינו אמורים לנסוע לשנחאי, כי אמי שלחה לאבי הכלוא בדכאו תמונת פספורט עבור ויזה לשנחאי. אילו הייתה לו ויזת יציאה מגרמניה, הוא היה משתחרר. הוא חתם על התמונה ושלח אותה בחזרה. ב-23 או    ב-24 בדצמבר 1938, אם אני זוכר נכון, ניסו כמה אסירים להימלט מדכאו. הנאצים ערכו מסדר מחנה ארוך, עד שהבורחים נתפסו. היה קר בחוץ, ואבי חלה בדלקת ריאות,  ממנה מת ב-2 בינואר 1939. קיבלנו הודעה ממחנה הריכוז על מות אבי ונשאלנו אם ברצוננו שייקבר בוינה. ענינו בחיוב, וגופתו הועברה אלינו בארון מאבץ. נדרשנו לשלם על המשלוח לוינה. קברנו את אבי בבית העלמין המרכזי בקבר אחיו ג'וזף. אני עדיין זוכר בבהירות את ההלוויה.