בתמורה למכירת ביתנו, כולל כל הריהוט, קיבלנו 200 מארק מאיזה נאצי. אמי בכתה ואמרה לו שהריהוט לבדו שווה פי כמה מן הסכום הזה. "יש לך מזל שקיבלת אפילו את זה, אחרים לא מקבלים כלום!", הנאצי ענה. 

אחרי שמכרנו את דירתנו הלכנו לתחנת הרכבת ונסענו לקלן. חשבנו לחצות את הגבול, בסופו של דבר, במפגש הגבולות בין לוקסמבורג, צרפת וגרמניה. לא היה לנו יעד מוגדר כלשהו. אני הייתי בן תשע, ואחי היה בן שבע. בגבול, השוטרים אמרו לנו: "אסור לנו לתת לכם לעבור, יש לנו פקודות". 

מה יכולנו לעשות? חזרנו אם כן לוינה והלכנו לקהילה היהודית, היות שכבר לא היה לנו בית. הקהילה נתנה לנו דירה קטנה ברחוב רוברט שברובע השני, על יד האוראניה.  משך כמה חודשים גרנו שם עם אלמנתו של סבי, דודה מארי כפי שקראנו לה. גם היא איבדה את דירתה ופחדה לחיות לבדה – אחרי הכל, היא כבר הייתה גברת קשישה למדי. 

אחרי כמה חודשים גילה אבי שכדי לצאת מוינה לשנחאי אין צורך בתצהיר חוקי. למעשה הוא תמיד רצה להגר לאמריקה, הארץ המובטחת; עכשיו מצאנו את עצמנו נמלטים דווקא לשנחאי.